אל מול המראה – מורן גוטליב

להביט בדמות המשתקפת מולי במראה
מישהי שאני מכירה ניצבת שם מולי,
מביטה בי בעיני איילה חומות, שפתיה רפויות
ונשימתה נינוחה
מבט עמוק נוסף-
מזהה בה משהו שונה היום
בין תקווה לגעגוע…
אור שממלא את הלב הפתוח
באהבה מלטפת.

אימי חיפשה תמונה שלי מהילדות. איזה פרויקט משפחתי עומד על הפרק. אז ישבנו, נברנו בתמונות ואז צדה את עיני התמונה. אני זוכרת אותה היטב. הייתי בת 6 לערך, לבושה באיזו חולצה שיכולה להכיל אותי פעמיים או שלוש, רגלי משולבות בתנוחת "בית קפה" ואני יושבת על שידת הטואלט של אמא, מגונדרת במיטב הסיכות והשרשראות ומביטה במראה..מחייכת.

אחרי הצצה נוספת לתמונה הבטתי במראה. במקום הילדה הופיעה שם אישה. מביטה ובוחנת. נדמה כי במפגש עם האני כילדים, היה משהו פשוט יותר. נינוח. היכולת להישיר מבט אל השתקפותי . מבט נקי, חסר שיפוטיות, מלא באמת ובנוכחות הרגע.
מקום של קבלה. מרחב של אהבה שהולך ומטשטש עם השנים.
ככל שהשנים חולפות, גם אני משתנה וגדלה. המיינד מתמלא בהגדרות והצהרות, הגוף משתנה לא אחת והמפגשים עם האני, אל מול המראה הולכים ומתמעטים בנוכחותם הפשוטה.

לא כל יום פורים

מסכות. פריט חובה במסיבות פורים. אבל לא רק בחג. עם השנים נבנו סביב ציפיות, תבניות של מי להיות, איך להרגיש ומה לחוות. אל מול המראה כבר לא מופיעה השתקפות של אמת ואהבה. מסכות מתחלפות כל תקופה, בכל פגישה מחודשת עם העצמי.
משהו עוצר מלהביט פנימה ולקבל את הקיים. אותו הלב, שיכול לאהוב עד לאינסוף מתבצר בחומות וגדרות. ממאן להיפתח , להתגלות ולהביט.
ילדים תמיד יודעים למה הם יתחפשו.גם שנה מראש. כמבוגרים אנחנו מתחבטים, מתפדחים, חושבים פעמים לפני כל רעיון לתחפושת- לא פשוט לבחור, כל כך הרבה מחשבות של איך אראה, מה יאמרו, האם אקבל תשואות אוהדות או מבטים קרים שיחדרו את כל שכבות האיפור…

בגוף מופיע כמיהה מחודשת לאותה התחושה הנעימה כל כך של פשטות. מבט של קבלה. לחוש אהבה עצמית ולתת לה לזרום בכל הגוף.
להיפגש עם האני בפגישה מחודשת.לקבל את עצמי. גם בפורים ובכלל. להיות נקייה ממסכות. אמיתית וכנה. לא מרצה ולא מצפה.

ספירלה מעגלית

לקבל את עצמי. קל לומר, לא תמיד פשוט כל כך ליישם. ישנו מקום מאוד נוח בהתרגלות אל המסכה שאספנו אל חיקנו, במבט הלא מחייב הזה כשאנו מביטים במראה.
לאפשר לאהבה להתמוסס בלב. לפתוח אט אט את החומות מסביב הלב ולתת למעגלי האהבה בחיינו להתמלא בתנועה באנרגית חיים.

ספירלה זהובה, כתומה, כחולה..בכל יום מתחדשת בצבע חדש, מותאמת לרחשי הגוף והלב. נעה ממרכז הלב ומשם עוברת בכל תא, בכל איבר. מקיפה את הגוף כולו, את התחושות, המחשבות. ההוויה.
בחיינו ישנם מספר מעגלי חיים, המשתנים ונעים יחד איתנו. מתוך המעגל הפנימי המקיף את גופי והוויתי, מתמלא מעגל נוסף אל בן זוגי ומשם אל משפחתי, חברי, ומעגל נוסף מתרחב אל חברי ללימודים, לעבודה, אל השכנים, האנשים ובכלל הלאה אל מעגלי מסע חיי.
כך, מעגל אחר מעגל מתמלא באנרגית חיים ואהבה. הגוף מתמלא בתחושת נוכחות, תקווה וגעגוע. מאפשרת לעצמי לחוות את האהבה בתוכי.
להביט בהשתקפות המראה היום כמו בעבר, להתמלא בשמחה וקבלה של הדמות הניצבת.

טנטרה של פתיחת הלב

אין דבר משחרר יותר מן אהבה וקבלה של האני.
דרך הטנטרה מאפשרת להביט במראה. לראות את הדמות העומדת מולי ולהסיר יחד איתה עוד שכבה, עוד מסכה.
לגלות את האמת. לראות שוב את פני באור נקי. לא עוד תבניות וציפיות שאינן שייכות לי.
לאפשר לעצמי לפתוח את הלב באמת. להיפתח אל האהבה. אל תוככי נשמתי, ליבי וגופי.
ללמוד, להכיר ולחוות תחושות ורגשות.מבלי לשפוט, ללא מסכות. להכיר בעוצמתה של אנרגית החיים שבתוכי. בזכרי והנקבי. לחוש את היצירה , ההוויה ולדעת את עצמי .

לקבל ולאהוב…