מנגנת ושרה את החיים או לסוג'יי באהבה / אורית

קצרים –
1. רגע אחד: ספונה בחרדות הגוף, כלואה בירכיים שהתעבו בחודשי האכזבה, עת התנפצה לה זוגיות של עשר שנים אל סלעי הפיכחון והעלבון. חומקת באיטיות אל מחוץ לסדנת הטנטרה, הרחק אל עבר המדבר, ממררת בבכי על גוף שהעלה בשר וחשף בפני כולי עלמא, את מצוקת הנפש ואוצרותיה.
שנה וחצי אחרי, משחררת את הבטן החומה והחמימה, זוקפת ראש של השלמה והכלה,ומדגימה כיצד נושרות הקליפות ואיתן מסכות צהובות של חוסר ביטחון קמאי, זה הטבוע בנפש האישה מיום היווצרה. ככה, במבט ישיר אל עיניים מסוקרנות, מלטפות, מציגה 32 שנות ניסיון עטורות צלוליטיס עדין ומנחם.

2. רגע שני: שבה וחוזרת אל עלם נעוריה ואל יובש וצחיחות מעשה האהבה המדומה.
שנה וחצי אחרי, ישובה רכובה על עלם מנוקד בהרות שמש, משלבת רגליים בשרניות ומצמידה את צאקרות הבסיס. פעימות הלב מחרישות את אוזנה של האישה המבוהלת, זו שהוטח בה פעם אחר פעם מה מותר ומה אסור, זו שהגבולות הוצבו עבורה מבלי שנשאלה לדעתה. ישובה רכובה על עלם מנוקד בהרות שמש, פתע מכה בה התובנה, כי הגבולות נפרצו, נעלמו כליל עד שאין להבחין כי היו שם אי פעם. העולם מסביב נמוג, נטמע באיטיות אל תוך מבטיהם המשתאים של משתתפי הסדנא. העולם מסביב נמוג ונשמתה מוארת בלהבות הנרות המקיפים אותם. את שניהם, את שיווה ושאקטי. העולם מסביב נמוג אל תוך

הווית השיווה שלו והשאקטי שלה , מסתלסל אל תוך ניחוח הקטורת הנישא באוויר.

3. רגע שלישי: מנסה לשחזר את הכעס שהיה אצור בה, כמו פקעת דלקתית, מורסת פקיעת הנישואין.
שנה וחצי אחריי, סשן סיום, מתמזגת במליחות אל בכיין של נשות המעגל, מביטה וממתינה לדמעות שישטפו את פניה בגלים של כעס. משאלה בוששו לבוא, נמלטה בעליצות אין קץ אל חצר ההיכל, סובבה גופה העוטה שמלה לבנה – שמלת כלולותיה – זו שנישאה בה לעצמה. סובבה גופה העוטה שמלה לבנה ופיזמה את שיר החרות האולטימטיבי. כשצעיפה הכתום נישא אל על הבינה, כי נטש אותה הכעס לעולמים, ובנטישתו המבורכת נשא עימו את זרעי הכאב שנטמנו באדמת הבדידות, אך כשלו מלהצמיח שיחי מרה שחורה.
שלושה רגעים. היו נוספים. עמוקים ומלמדים לא פחות. כמו הרגע ההוא מול המראה, בבוקרו של יום שבת, עטויה ורוד, מקושטת שיער , מגירה דמעות של הודיה לבורא עולם, על ההחלטה, על סימון השביל ועל ההשגחה העליונה בעודי ממשיכה ופוסעת בו.

מודה לכם, על האור שהפצתם ושטען אותי מחדש ועל ההחלטה האמיצה לפסוע בדרך הישרים, המודעים והאמיצים.
ואתה סוג'יי – בשתי מילים – כפרה עליך!

אורית