כשהבטן יצאה לתפוס קצת שמש

בסופשבוע כשיצאה השמש , יצאו גם הכפכפים שלי מהארון.
ואני ככה מסתכלת על כל מה שבא לי להוציא יחד איתם, חולצה קצרה ומגניבה, מכנס ג'ינס קצר ו..
ואז היא גם יצאה.
הבטן.
רק לפני יום היא הייתה 300 גרם פחות. מה הקטע שלה דווקא כעת לצאת שוב?
זה לכבוד אוזני ההמן? התחפושת? החזרתי את הג'ינס. שמתי גם את החולצה במדף והוצאתי אחרת…
אוחזת באשליה שהנה, ככה לא ישימו לב. ומחר אני אתחיל שוב מההתחלה ואכנס לעשרות קבוצות ווטסאפ להרזיה, וחמש קבוצות פייסוש לתמיכה , ואולי גם איזה תה או שניים מנקים כי האביב כבר כאן וכך הפעם הקיץ לא יתפוס אותי לא מוכנה אלא אני אתפוס אותו (!) אה-הא (!!)
שנים שאני ככה. מנהלת עם הקיץ משא ומתן. כן תבוא (!). לא, תלך. כן ים, לא בגד ים.
והבטן החמודה הזו, באמת שהיא לא אשמה.

בשיחה אתמול עם אישה מתוקה מאוד, היא סיפרה לי שהיא ממש מרגישה איך הזוגיות שהיא מבקשת ומחפשת בחייה "נופלת" בכל פעם בשלב האינטימיות כשהיא מרגישה המון בושה סביב הגוף שלה והחוסר בטחון הזה פוגש גם את בן הזוג שאיתה.
זה כואב כל כך.
הרעיון החברתי שבו אנו חיים, התפיסה הזו של "צריך" להיות כך או אחרת –
זה בדיוק המקום שבו גברים ונשים, כולנו א-נשים, נופלים אל תוך מלכודת הדבש הזו , שמדביקה אותנו חזק אל תוך התפיסה המוטעית של גוף.
ככל שנרחיק מעלינו את הגוף שלנו, כך נתרחק מעצמנו. והרי, את הגוף במהותו הפיזית אי אפשר באמת להרחיק , אך ברמה האנרגטית, בקבלה שלנו את עצמנו אפשר גם אפשר – ומתוך מרחב שלא מקבל את הגוף, מדהים לראות איך אנחנו מגלים כלפינו חוסר אהבה גם ברבדים אחרים.
ואז, הרי מפגש זוגי, כל מפגש שיבקש להיווצר , יהיה חסר. יהיה חסר באהבה. יהיה חסר בקבלה. יהיה חסר בעצמנו. ה 300 גרם האלו – הם 300 גרם של אהבה נקייה.מלאה ואמיתית.

היבטתי בבטנונת היפה שלי. מושלמת בדיוק כפי שהיא, בדיוק כפי שאני .
מחכה לשמש שתבוא לבקר שוב – שאוכל שוב להוציא את הג'ינס, החולצה, הכפכפים…
אעשה להם סיבוב על חוף הים, אולי נשתה איזו בירה ונעלה בנחת איזה 300 גרם של אהבה ♥ ♥ ♥
מוזמנים רגע לפני חופשת הקיץ וחגי תשרי לבוא ולחוות את סדנאות "לגעת בטנטרה"
שלא תגידו "לא ידענו" 🙂 אחרי הסדנאות הללו נשוב באוקטובר לפעילות סופי שבוע!!

זה הזמן לקבל את עצמנו ולהתאהב בחיים ❁

שלכם תמיד,

סוג'יי ומורן
"לגעת בטנטרה"