ככה עשיתי עיניים לטנטרה / נובמבר 2014

"אז את הולכת לסדנאות פה?" שאלה אותי משהי בסופשבוע של כנס טנטרה.
" אני חיה בסדנא אחת גדולה" חייכתי.. מפה לשם נכנסנו לשיחה מעניינת. עבורה זו פעם ראשונה שהיא מגלה את עולם הטנטרה. בשנות העשרים שלה , היא בקשה לדעת את הסיפור שלי עם הטנטרה – שתפתי , והחלטתי שגם אתכם –
הטנטרה בחיי תמיד הייתה כמו רוח שמלווה אותי בתהליכים שונים. תמיד שם, נוכחת בשמה או דרך חברים שחוו ודרך מכרים שעסקו בתחום – אך אני תמיד נמנעתי ולא אפשרתי לעצמי לגעת בה באמת.
"אני לא יכולה, חבל… " נהגתי לומר – " אני בדיוק בכנס בעבודה, סדנא אחרת, חברים, נסיעה…"
בכל פעם שעלתה האפשרות – משהו פתאום צץ. תירוץ חדש נולד וככה אני המשכתי לעשות את הדרך שלי ולבקש מהלב להפתח לעצמי, לזוגיות, לשפע ולעולם.
מסתבר שאם מבקשים משאלות ממש ממש הרבה – בסוף יש פיה שבאה ומגשימה אותן, אחרת את המפגש עם אישי האהוב אי אפשר ממש להסביר.
מעבר למקום חדש עם מעגל מכרים משותפים יצר לנו יופי של תפאורה לשיחת בוקר שישי שמשי על עלי גפן טעימים –
שם זה קרה.
הלב שלי נפתח למשהו חדש – לאהבה.

אם להיות כנה, החוזה הזה עם הפיה שמגשימה משאלות עובד באופן חלקי –
היא אולי הביאה את האיש ואותי אל דוכן עלי הגפן, ויתכן ושמה שיקוי של קסמים בתיבול…יתכן…
אבל בכדי להשאיר את הקסם, את הלב הפתוח ופעימות האהבה אני צריכה לחוות. ללמוד. לחקור. לגעת בטנטרה בלי חשש. בלי תירוץ. אם אני רוצה לגעת בחיים, בעומקים שבתוכי, הגיע הזמן עבורי שאתן הזדמנות למשהו חדש למלא את הוויתי.
אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבאמת אפשרתי לחיים לזרום דרכי -עם כל הקושי,החשש,הציפייה, ההתרגשות..
בלי לעגל פינות ובלי לספר סיפורים – ותאמינו לי שהיה לי לא קל בכלל. אבל כן. התמסרתי. התמסרתי ללב שלי.
התמסרתי לאנרגיה של החיים.
ומשם ועד היום הטנטרה ממשיכה ללוות אותי. בפחדים, באהבה, בהתרגשות ובכאב.
היא תמיד פה. דרך חיים מלאה ופועמת.
אולי זה ההריון שמעלה את ההורמונים לסף רגישות גדולה 🙂 אבל היום, כשאני מתבוננת על הדרך שלי, שלנו –
על הזוג והמשפחה שאנחנו – אני מודה לטנטרה. מודה לאיש שלי שהביא איתו כלים מדהימים לחיים שלנו.
מודה לעצמי שאפשרתי ועדין מאפשרת כל יום מחדש לגעת בטנטרה.

ורגע לפני שביתנו מתמלא בעוד שמחה גדולה ואז נצא להפסקה קלה – הנה הסדנאות הקרובות והאחרונות – עד שנשוב –
בואו לפגוש אותנו (ואת הבטן) באהבה –