פעם, לפני שאני ועצמי הכרנו באמת ונהיינו "בסטייס"
לא אהבתי אותן בכלל.
מצחקקות, קולניות, שקטות, לא החלטיות, משתגעות, משעממות, משועממות,
מעייפות, מטיילות, מרימות, מפילות, משחקות –
בכלל…
מה לי ולהן – כך הייתי חושבת לעצמי צופה עליהן במראת הרכב הולכות יד ביד אל עבר הכניסה לבר…
כן, גם אני הולכת לשם – רק שלי מחכים החברים שלי.
או. הח'ברה שלי . שאיתם היה לי כל כך קל להיות אני , טוב, מי שאני חשבתי שאני…
כי אם הזמן, השנים, הגדילה של שנות העשרים הבנתי שבעצם גם עם אותם החברים המקסימים שלי בני המין השני, אני בעצם מצחקקת וקולנית, שקטה ולא החלטית, משתגעת, משעעת, משועממת, מעייפת, מטיילת, מרימה ומפילה – משחקת איתם את המשחק…אבל שום דבר שהוא באמת אני.

לקח לי זמן להתחבר אל הנשים שבחיי. אל החברות שמקיפות אותי, אל האישה העמוקה שבי.
לקח לי עוד קצת זמן להבין שהבחורים ההם היו עוד משחק ששחקתי היטב כי פחדתי לראות את העוצמה והיופי שלי. כי הססתי להביט בנשיות שלי בעיניים פקוחות ולהביע אותה בדיוק כמו שהיא.
ועוד קצת זמן עבר והאישה שבי צמחה וגדלה וממשיכה כל הזמן להפתיע אותי.
היא באמת, יש בה הכל , מכל טוב.

היא זו שאפשרה לי גם לקחת אותי צעד אחד אל עבר המרחב הכי רגשי שיש בעולם – אל עבר הזוגיות המיוחלת שבקשתי לעצמי.
האישה שבי נתנה לי יד כשצעדתי את צעדי הראשונים כשנגעתי בטנטרה…
היא זו שמחבקת אותי ועוזרת לי לנשום גם כשלפעמים קשה ומלחיץ..
זו האישה הכי חכמה שפגשתי והיא מלמדת אותי כלים , איך לחבר כחוט השני את האהבה כל פעם מחדש בין הזכרי לנקבי..

אנרגיית חיים. לומדת כל הזמן לאזן בין האנרגיה הזכרית והנקבית שבי.
המשחק שלי עם החיים…
לצד הזכרי יש מטרה. לזה הנקבי יותר משחקיות.
איך לשחק את הדרך עד למטרה שלי?
איך אני יכולה להנות מהצעדים שלי על ההר הזה שאני מטפסת עליו עד שאגיע לפסגה?

לכל אחד מאיתנו יש הר אליו אנחנו שואפים לעלות.
בואו לגלות אותו, את הנוף שסביבו ואתכם …
מוזמנות ומוזמנים להכיר את אנרגיית החיים שבכם. להעמיק אותה יותר.
לאפשר לה מרחב, עומק והנאה.

שימו לב שהתאריכים שונו מעט…

סדנאות מיוחדות, מהנות, עמוקות ומקצועיות .
זוהי חוויה שמשנה חיים.
מוזמנים באהבה

סוג'יי ומורן
"לגעת בטנטרה"